חדש באתר!
נפגעת גילוי עריות
היא בת 28 ונראית כיפהפיית קרח צפונית. היא מהנדסת שעובדת במשרה ציבורית והיא נשואה ואמא לשני ילדים. היא יתומה – אביה נהרג בתאונת עבודה, והיא גדלה עם אמה ואחיה,
כל השנים היא עושה הכל כדי להצדיק את קיומה, להביא קצת נחת לאמה. היא תמיד במקום הנכון בזמן הנכון, עובדת מצטיינת, תלמידה מצוינת, יש לה חברות, אבל היא אמא מתוסכלת, והיא בעצם בדיכאון.
כל השנים היתה בטיפולים מבלי לדעת למעשה למה – אבל הרגישה רע, לא מצאה מקום לעצמה.
תמיד בתחושה שהכול קשה לה, שהיא לא מספיק טובה, שהיא לא נורמאלית, שמשהו לא בסדר אצלה.
היא ניסתה תרופות שעזרו במעט אך הפריעו לחשק המיני שלה שממילא אינו בתמונה, ובן זוגה מתוסכל מהקשר המוזר איתה, לא מסכים שתחזור לקחת אותן.
היא מתפקדת כאוטומט, מנותקת רגשית, לא מצליחה להיות באמת עם ילדיה באופן רגשי גם אם היא דואגת להם ומספקת להם את צרכיהם – היא מרגישה מנותקת אפילו מהם. גם מבן זוגה היא נמנעת כבר שנים, שמחה מכל נסיעה שלו, מכל היעדרות ומילואים. לא מבינה על מה חברותיה מצחקקות כשהן מדברות על הנאות מיניות, אותה זה בדרך כלל דוחה ובמקרה הטוב היא מצליחה לביים אורגזמה.
לשאלתי אם עברה ניצול מיני היא משיבה בחיוב, היא מספרת שלא ידעה ולא נתנה לעצמה להיות מודעת לכך עד שעברה טיפול אלטרנטיבי לפני כשנה שהעלו בה זיכרונות מקוטעים, תמונות של חלקי גוף וחלקי פנים, לקח זמן עד שנבנתה התמונה, עד שראתה את אביה בתמונה הדומה למפלצת שדוחפת זרועות תמנון לגופה.
לאמה לא ספרה, את אחיה שיתפה, בן זוגה לא מבין, מתקשה להאמין, עסוק בתחושת הבדידות שלו, מרגיש נטוש על ידי אשתו, מרגיש שאין מוצא ולא מסוגל להושיט עזרה.
המצוקה גדולה והטיפול איטי, היא צריכה את שלה והוא לא יכול להמתין, היא עסוקה בלשרוד, והוא צעיר שרוצה לחיות ולבלות, בתווך שני ילדים קטנים הזקוקים לכל פרור תשומת לב של שני ההורים.
בשלב הראשון כל אחד מהם קיבל מטפל משלו, הוא קיבל גבר והיא אישה, הוא עבד על הקושי שלו והיא על הטראומה שלה שמעולם לא ממש עברה עיבוד ומעולם לא טופלה. היא חזרה ושאלה האם אי פעם תצא מהדיכאון, האם אי פעם תהיה אישה, אמא ובת זוג בשלה, האם אי פעם תפסיק לבכות ותמצא שקט ושלווה. בסבלנות רבה היא העלתה את דמות הילדה הפגועה, זו שהדחיקה ושכחה, זו שלא רצתה לזכור מה קרה לה ומה היא עברה. היא למדה להשיח איתה, היא למדה להקשיב לה, אותה ילדה בודדה שנוצלה ולא היה שם אף אחד שיציל אותה. אחרי שהכירה את אותה הילדה, אחרי שיכלה להתחבר אל מצוקתה, היא יכלה לאט לאט גם להפריד את עצמה כאישה בוגרת מאותה חוויה שבה לא היתה לה שליטה.
זה היה הזמן להתחיל בטיפול משולב, זה היה הזמן לנסות לחבר את הזוג מחדש. הוא היה צריך להקשיב לכל מה שהיא למדה על עצמה, הוא למד להכיר את הרגישויות והאסוציאציות שלה – לא להבהל כשהיא משליכה עליו את הכאב שחווה. לאט לאט יכלה בעוד מעט הצלחה להפריד את בן זוגה מהאבא הפוגע שלה. היא היתה זקוקה לאור מלא על מנת להסתכל בפניו תוך כדי שהיא מזכירה לעצמה – שאותו היא בחרה ושהוא מעולם לא פגע בה. בכל פעם כשהתנתקה, בקשה מנוחה, וחזרה להיות איתו בריכוז ובמאמץ לא קטן.
הוא היה יותר רגוע, היה מסוגל ללוות אותה בתהליך השיקום, הוא היה מודע למאמץ ולקושי שלה, נאחז בשיניים לא לפגוע גם כשאיבד אותה שוב ושוב, והיא למדה לשמור על עצמה - להיות איתו, ולהיות עם ילדיה – ברוב הזמן...
ליהנות ממש היא עדיין לא למדה..... האם תוכל? אולי עוד נדע – בינתיים היא לקחה חופשה ארוכה.
מתוך הטור השבועי של ד"ר רונית אלוני "פרטים אינטימיים" שהתפרסם בשבועון "לאישה" בעריכתה של מיקי מלץ.