פורום טיפול מיני בתפוז
פורום מקצועי שבו צוות מרפאת דר' אלוני משיב לשאלות ופניות גולשים בנושאי מין ומיניות
אלכוהוליסט בן 19
הוא מתיישב לידי נבוך, מבולבל עושה עצמו כמי שלא רוצה להיות כאן בכלל, נון שלנטי, "אלק אדיש" לבוש ברישול "קולי" מסוגנן ביותר. לשאלותי עונה כאילו עושה לי טובה, אימו שלחה אותו, הוא ילד חד הורי, אבא לא בתמונה מזה הרבה שנים. הקשר עם אימו טוב, הוא מדבר איתה על הכל, יש לו עוד אח צעיר, ואימו עובדת כמעצבת גרפית ומאוד עסוקה בפרנסה.
אז מה הבעיה?
ובכן חשק יש לו, והוא נמשך לנשים הוא בטוח בזה, הוא יוצא עם חברים למועדונים ואחר כך חוזרים עם בת הזוג ללילה, והוא אינו מתפקד למרות שהיא ממש מדליקה עד הרגע שהם נכנסים למיטה. וזה חוזר על עצמו בכל פעם שוב ושוב והוא כבר יודע שזה לא ילך, והוא מבואס, והוא מתחיל להתבודד, להימנע מללכת עם חברים. נמנע מלצאת לבילויים, נעשה מדוכא, ממורמר וכ' ועד כאן זה די מוכר. אמו שהפנתה אותו הייתה הרבה יותר מודאגת , היא ליוותה אותו לאבחון ובהסכמתו בקשה לדבר איתי , ואז מתרחבת התמונה – לפני כל יציאה הילד שותה כמויות ענקיות של אלכוהול מפחד ממה שיקרה במועדון, שם הוא שותה עוד ועוד וגם הברמנים מחלקים אולי מוכרים כדורי ויאגרה מזויפים שמי יודע מאיפה הם מגיעים ומה הם מכילים, ועם כל זאת הוא עדיין לא מתפקד ובטוח שאין לו תקנה ולעולם לא יצליח להגשים את המטרה. היא מבקשת מתחננת לטפל בבנה שהיא חוששת בכל פעם שהוא יוצא מהבית האם ינהג שטוף אלכוהול? האם יפול למדמנה? היא אובדת עצות והוא לא משתף פעולה.
טיפול מיני בעזרת סרוגייט בדרך כלל יינתן לנשים או גברים יותר בוגרים שאין להם בני זוג שילוו אותם לטיפול. אולם במקרה הזה היה ברור שאין זמן, שהבחור בסכנה וכל מי שעובר בדרך בה הוא נוהג מסתכן בלי כל ידיעה. היה ברור שהוא במלכוד שרק תחושה של ביטחון בתפקוד שלו תוציא אותו משם, וזה צריך לקרות מהר ובאופן ברור וחד משמעי.
חן הסרוגייט לקחה אותו לטיפולה למרות שהיא מבוגרת ממנו כמעט בעשור, הוא נפגש איתי ואיתה בכל שבוע פגישה. בחמישה עשר טיפולים הוא למד להרגע, למד לענג אישה ולהתענג על ידה, למד לדבר ולשתף ברגשות, לא להתבייש בגופו הרזה ולהרגיש נוח עם גופה הבשל. לא להיגעל מריחות ורטיבויות, לא להרגיש מבוכה כל כך גדולה, ולהתמודד גם אם מפעם לפעם הזקפה לא ממש מלאה.
נפסקה השתייה המוגזמת, נפסקה ההמנעות החברתית , הוא התגייס לצבא ומאז אין לי שמץ מידע.
לכל כלל יש יוצאים מהכלל,
לפעמים עדיף שהורים לא מתערבים ולפעמים להפך
ויש מתמכרים שיוצאים מזה
נער עם פגיעת ראש טראומטית
בהיותו בן 10 הוא רץ עם חבריו שכח דבר מה ורץ בחזרה אלא שהכביש עמד בדרכו – הוא הגיח בהפתעה ונפגע על ידי מכונית שעברה, שבועות בטיפול נמרץ עברו על הוריו בהמתנה ותקווה, חודשים של שיקום בבית לוינשטיין קודם במחלקה של נפגעים שבהכרה מעורפלת ואחר כך במחלקת הילדים, עושה צעד קדימה בקושי, ונסיגה, וכל התקדמות דורשת עבודה מרובה. וההורים מתנדנדים בין יאוש לתקווה.
הוא חוזר לביתו לא הילד שיצא, הוא לא חוזר לכיתה ממנה נקרע, החברים נעלמים באים רק לפי בקשה, וממילא אין זמן לא לו ולא למשפחה. הוא עובר לחינוך המיוחד, הוא משלים שעות טיפול לאחריו, והם כולם מותשים בסוף יום של מאמץ.
השנים נוקפות וההתבגרות לא ממתינה, היא אפילו מתעתעת ומקדימה את זמנה, הגיל נוקף ומתקדם הגוף נראה כשל בוגר אבל הנפש לא מתפתחת היא נשארה כמעט איפה שנפגעה, ההורים מטפלים בו כמו ילד בן שנה, מחליפים חיתולים, מאכילים ומנקים מרימים משכיבים הוא עושה מעט אבל רק בהשגחה.
השיעור מתפתח, הקול משתנה, הוא כבד מנשוא, ובזמן רחצה מופיעה לה זקפה מביכה. ההורים נבוכים, הוא נהנה מעט, הוא באי שקט תמידי, מחפש מוצא לדחפים המתפתחים, למרות שההורים מתעלמים ככל שרק יכולים. ואז מגיעות הודעות מבית הספר, מהפעילות של אחר הצהרים, הוא שולח ידיים, הוא נוגע איפה שלא מקובל, בבנות הכיתה במטפלות ובמורות, כל הניסיונות להתעלם בתחילה, להפסיקו בהמשך, להסביר ללמד לא מצליחים והוא הופך להיות למטרד, כולם מתרחקים, נמנעים מלהיות בקרבתו מה שרק מעצים את הצורך שלו. הוא פונה כבר לחברות של אחותו, ולא נמנע אפילו מחברות של אימו.
הוריו מגיעים אלי מבוישים, מפוחדים מה יהיה, הוא נעשה גדול בעל כוח, וההתנהגות הזו דוחה את כולם וגם להם כבר לא נעים, איך מתנהגים מה עושים.
מדובר בגבר בן 21, במלוא אונו שלא מוצא דרך להביע את רגשותיו ויצריו, הוא מחפש מגע, מחפש אהבה, מחפש פורקן ולא מוצא דבר, בשיחות הפשוטות שאפשר לנהל איתו אפשר להתרשם מההתרגשות הרבה שאופפת אותו כשמשהו מתייחס ישירות למצבו. הוא מתאר את העוררות שתוקפת אותו למראה אישה/נערה, ולא יודע איך לנהל את הזקפה הנעימה/מטרידה. הוא רוצה בקשר עם נערות הוא רוצה חברה כמו לאחיו ולבן דודו, הוא רוצה לחבק והוא רוצה שיחבקו אותו. בתמימות ובפשטות הוא מסביר את התסכול, לא מבין למה כל מי שמתנחמדת אליו בורחת ממגע איתו.
פה מתחיל טיפול ובעיקר חינוך, קודם כל מגדירים את המצבים השונים, אחר כך נותנים פתרונות מתאימים לו יותר או פחות, מלמדים גבולות ללא מבוכות, מלמדים איך להיות יעילים בתנועות ואם צריך משתמשים באביזרים מותאמים כמו לאוכל, רחצה, תנועה או כתיבה יש אפשרות להתאים גם ויברטור לכל מגבלה.
ככל שהוא לומד יותר לנתב את פורקנו באופן מותאם ובא על סיפוקו, הוא משתף פעולה יותר עם גבולות שניסו קודם ללמד אותו, הוא פחות לחוץ, פחות מטריד ומאפשר לעצמו לקבל חיבה כי הוא פחות מפחיד את כל הסביבה.
אז חשבתן שכשההתפתחות הנפשית מוגבלת גם היצרים נרדמים?
וחשבתן שמי שמוגבל שכלית מסוכן לסביבתו?
וחשבתן שאי אפשר ללמד אנשים מוגבלים שכלית?
אז טעיתן!
הורים לילדים שיצאו מהארון
היא הגיעה לקליניקה נסערת, לבושה במיטבה, בדרכה לאוניברסיטה להרצאה – שם היא עובדת בין השאר, כחלק מצוות ביה"ס לכלכלה. בן זוגה לא ליוה אותה כי "הוא הרוס" להגדרתה.
היא לא ישנה לילות, היא משוחחת עם ביתה ובן זוגה שעות ארוכות, הוא לא יודע את נפשו מרוב בושה, לא במשפחתנו, לא בחברתנו, האם יש מוצא.
ילד הפלא שגדל בביתם, שכל השנים ראו אותו בחברת בנות, שהשקיעו רבות בחינוך שלו, שאמור להתחיל לעבוד במפעל המשפחתי, הילד הטוב שלהם שלא עשה בעיות כל השנים – יצא מהארון!!.
הוא בטוח בעצמו, אין לו יותר שאלות, הוא בדק, הוא יודע, הוא כבר הרבה זמן בעניין – והם פשוט לא ידעו ולא חשדו ולכן לא עצרו את השבר. אחותו כבר יודעת זמן מה היא אשת סודו, חבריו הקרובים גם הם כבר יודעים, וההורים, בעיקר האב לא יודעים לאן יוליכו את הבושה. האם מגיעה אלי בשמו של האב, היא עוד איכשהו מוכנה לחפש דרך שבה תוכל לחיות עם הידיעה החדשה, אבל בן זוגה – אין עם מי לדבר , מבחינתו מוטב שהילד ימות מאשר יהיה הומוסקסואל. הוא לדבריה לעולם לא יוכל לקבל את המצב, לא יוכל לעמוד מול משפחתו או חבריו, והיא נקרעת בין בנה ובין בעלה עד שאינה יודעת מה לעשות.
הקשבתי בסבלנות לשתף דיבורה שלקח כמעט את השעה כולה, נתתי לה לבכות, לכעוס, להאשים ולהרגיש אשמה, לרוקן עד כמה שאפשר את המטען שאיתו נכנסה. הסצנה הזו חוזרת על עצמה אינספור פעמים, הורים המומים, מול ילדים/נערים/בוגרים נחושים. הנערים עברו תהליך ארוך בדרך כלל, התלבטויות, השתייכויות ונסיגות, התנסויות כאלה ואחרות ובסוף גיבוש לכיוון מסוים, שאחריו יתחילו להרחיב את המעגל. קודם בין החברים שהם מזהים שכמותם, ואחר כך לחברים טובים סטרייטים, לאח או אחות קרובים וכן הלאה.
ההורים גם אם היו להם סימנים התכחשו לא רצו לדעת, לא לדאוג, והידיעה נוחתת עליהם כרעם ביום בהיר. מעטים הם ההורים שיכולים ברגע דרמטי זה להגיב בנעימות, בקבלה, בעידוד ובתמיכה. גם אם הם ממש נאורים, עצם השינוי בציפיות, בדרך שבה הם תופסים את בנם, דורשת מהם התארגנות קודם כל בינם לבין עצמם. האם הם מרגישים אשמה? האם העובדה הזו מציפה מאבקי כוח ביניהם שהיו לאורך השנים בעת גידול הילדים? האם לאבא יש חששות בשל חוויה הומוסקסואלית או פנטזיה הומוסקסואלית שהוא זוכר ומעולם לא דיבר על כך עם אשתו?
היא כמובן הגיעה כדי לקבל מידע אם אפשר לשנות את "רוע הגזרה", אם אפשר להשפיע לשנות את הנטייה המינית, שלטענתו כבר התגבשה. לבנם אין כל רצון להשתנות, הוא מרגיש נוח יחסית בין חבריו, והעתיד בגיל הזה לא מטריד אותו כפי שהוא מטריד אותם.
הזמנתי את שניהם לבוא לכמה שיחות, להבין, להשיח, למצוא דרך להתמודד. רובם מסרבים, מתכנסים בכאבם, הם לא רוצים בשלב מוקדם כל כך להתמודד, הם רוצים לשנות, לכפות, להפוך, להיאבק. קשה להם זה מובן, הבית יעבור טלטלה קשה, ובסוף תבוא הקבלה גם אם בהתחלה זה ממש לא נראה.
אז חשבתם שהורים תמיד נכונים לקבל את ילדיהם?
וחשבתם שהאבות הם החזקים?
וחשבתם שהורים יודעים לקבל עזרה?
לא כשהמצוקה באמת קשה.
האם ניתן ללמוד להיות בן/בת זוג?
להיות פנוי הוא מצב זמני או קבוע. לפעמים זהו מצב שנוצר מתוך בחירה ולפעמים מתוך אילו אנו חיים בחברה המדגישה ומעצימה את ערכי המשפחה ומפעילה לחץ על הפנויים למצוא בני זוג ולהתמסד.
מרבית האנשים הפנויים, אלה שמעולם לא היו בקשר זוגי משמעותי ואלה שחוו קשר והתנתקו ממנו, שואפים לקיים קשר מספק, תומך, אינטימי, חברי ואיתן. רבים מאמינים כי "לא היה להם מזל" למצוא את השותף המתאים או שנסיבות החיים לא אפשרו לקשר האולטימטיבי להתפתח, בכך הם משליכים את האחריות על כוח עליון ולא לוקחים אותה לעצמם ולקשר.