פורום טיפול מיני בתפוז
פורום מקצועי שבו צוות מרפאת דר' אלוני משיב לשאלות ופניות גולשים בנושאי מין ומיניות
דויד ויהונתן
דויד ויהונתן תאומים ולהם שישה אחים צעירים נשואים (משפחה דתית). דויד עוסק במקצוע יצירתי ויהונתן מרצה באוניברסיטה. שניהם גרו בבית הורים עד לא מזמן, מתקשים להיפרד ומספרים כי נוח להם ויש להם פרטיות שהרי ההורים רוצים את קרבתם ובנו לכל אחד מהם יחידה נפרדת בחצר המשק.
אלא מה שדויד ויהונתן בני ה- 39 אינם נשואים, יש להם חברים אך אין להם חברות בכלל ומעולם לא נראו עם בנות זוג.
ליהונתן יש פה ושם ידידה אך מעולם לא התפתח קשר של ממש.
האם ממש מודאגת והאב ששנים אמר לה "אל תדאגי הם פשוט בררנים וכשימצאו את המתאימה ישתנה המצב" התחיל גם הוא להראות סימני דאגה.
אתן בטח מהנהנות וחושבות – הבנים בעלי נטייה הומוסקסואלית, ואם הם תאומים לא מקרה הוא שהדבר קיים אצל שניהם.
אז הסיפור הרבה יותר מסובך, קודם הגיע אלי דויד גבר נאה, מהודר משהו, מלא ביטחון עצמי ומתוודה שהוא מקיים יחסי מין הומוסקסואלים ושהוא ידע עוד מגיל צעיר שהוא נמשך לבנים. אלא שלאורך השנים הוא מקיים יחסי מין לא עם חברים מהם הוא חושש, אלא עם אחיו התאום. הוא לא מתכוון בשום פנים לצאת מהארון, הוא רוצה לבדוק את האפשרות לחיות עם אישה כי אחרת לא יבנה משפחה או קשר לעולם. בקשתי מיד שאחיו התאום יצור איתי קשר ושהטיפול יכלול את שניהם.
וכך התוודעתי אל יהונתן. איש גבוה רציני, עם סבר פנים טובות וידידותיות שהגיע במבוכה מאחר שידע שסודו גלוי לפני.
הוא תאר מצב שמגיל הילדות המוקדמת מאוד הם שיחקו משחקים מיניים שהפכו לימים ליחסי מין ממש עם או בלי חדירה, הם זמינים זה לזה תמיד ולכן לא מהרו לצאת מבית ההורים, אין להם צורך באחרים הם מספקים האחד את השני אבל בשנים האחרונות כבר מודעים לכך שהדבר מפריע לשניהם ויש צורך להפר את הסטטוס קוו הזה. הם קיוו שאם יעזבו את הבית כל אחד לדירה משלו מרוחקת זה מזה ישתנה משהו אבל גם עכשיו כשהם מגיעים לארוחות משפחתיות הם תופסים רגע קצר מתבודדים בחדר ומספקים זה את זה.
בטיפול הפרדנו את דויד ויהונתן בין שני מטפלים שונים, כל אחד מהם קיבל סרוגייט אחרת, הטיפול התקדם ושניהם מצאו את עצמם יכולים ללא קושי לקיים יחסי מין עם נשים. יהונתן מימש את השינוי מייד מצא לעצמו חברה והתחתן תוך זמן קצר (הוא כנראה היה הקורבן בצמד הזה שנתקע עם הנאמנות לאחיו ממנה לא יכול היה לשגת ללא טיפול) דויד לעומתו לא ממש שש לממש את יכולתו והוא כנראה בעל נטייה הומוסקסואלית משמעותית יותר, הוא יצטרך לבחור את דרכו האם להיות כנה עם הנטייה שלו ולממש חיים הומוסקסואלים או להמשיך לחשוש מתגובת הסביבה לוותר על ההנאה שלו ולחיות עם אישה.
אז חשבתן שבמשפחות נורמטיביות זה לא יכול לקרות?
וחשבתן שבגילוי עריות יש תמיד כפיה?
ושלא יתכן שההורים לא ידעו?
ואם שני בוגרים מקיימים יחסי מין אז זה מהסכמה?
ואם משהו מקיים יחסי מין הומוסקסואלים סימן שהוא הומו?
טעיתם שוב!!
מה נשים רוצות?
מתוך אתר "הארץ"
סקסולוגיות מחפשות את מקור התשוקה הנשית, אך סודות האורגזמה הנשית נותרים לא מפוענחים
מאת דניאל ברגנר, ניו יורק טיימס
לתהייתו המפורסמת של פרויד "מה רוצה האשה?" פשוט אין תשובה אחת
עשרות המתנדבים שהגיעו למעבדת המחקר הקטנה בקינגסטאון, אונטריו, הובלו אחר כבוד לכורסאות טלוויזיה מפנקות והתבקשו באדיבות לצפות בסרט פורנו שבו כיכבו קופי בונובו (שימפנזה ננסית). מנהלת המחקר, הפסיכולוגית מרדית צ'יוורס, הסבירה בחיוך שעבדה לא מעט על הסרט, בייחוד על הפסקול: "קופי בונובו לא עושים הרבה קולות בסקס, אז לקחתי שריקות וצווחות של שימפנזים מזדווגים והדבקתי בקטעים המתאימים".
הסרט הוצג בפני גברים ונשים – סטרייטים וסטרייטיות, הומואים ולסביות – כחלק מסדרה פילמוגרפית שכללה פורנו הטרוסקסואלי, הומוסקסואלי ולסבי, וכן סרטונים של גברים ונשים מאוננים, גבר שרירי הולך עירום על החוף ואשה חטובה מתעמלת בעירום. כל מערך הדימויים הזה עבר מול עיני המתנדבים בעוד איברי המין שלהם מחוברים לפלסמוגרף (מכשיר המודד שינויים בזרימת הדם) וידיהם אוחזות במקלדת ומדרגות את מידת הגירוי המיני שלהם מ-1 עד 10.
בקרב גברים, הממצאים היו צפויים למדי: אצל סטרייטים התעוררה זקפה כשצפו בסקס הטרוסקסואלי ולסבי ובנשים מאוננות או מתעמלות, כאשר גברים בלבד הותירו אותם – ברובם – אדישים למדי. גם אצל הומואים לא נרשמו הפתעות מיוחדות. כך או כך, הציפייה הפשטנית שהפורנו "החייתי" ייגע באיזו נקודה מודחקת של זכריות לא מתורבתת, הכזיבה: הקופים לא עוררו שום ריגוש מיני. נוסף לכך, המדידות הגניטליות תאמו לחלוטין את אלו שעליהן דיווחו הנבדקים, מין מתאם נדיר שכזה בין גוף ונפש.
והנשים? או, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בלי קשר להעדפה המינית שעליהן הצהירו, רובן התגרו במהירות מסקס סטרייטי, הומואי ולסבי באופן שווה, והגיבו בעוצמה מינית רבה לסרטון האשה המתעמלת. בניגוד מוחלט לגברים, הצפייה בקופים גרמה אצלן לזרימת דם מוגברת ומואצת (אם כי פחותה ממה שנרשם בעת שצפו בסקס אנושי). שוני נוסף התגלה במידת ההתאמה בין היד לנרתיק, שבייחוד בקרב נשים סטרייטיות נראו כשייכים לשני אנשים כמעט אחרים לגמרי. כך למשל, כשהוצג בפניהן מין לסבי, דיווחו נשים הטרוסקסואליות על מידת התרגשות נמוכה מזו שעליה הצביע הפלסמוגרף, ובמידה רבה אותו הדבר קרה גם עם סקס הומואי. עם מין הטרוסקסואלי קרה בדיוק ההפך – המקלדת היתה נלהבת, הגוף הרבה פחות. הדיווח על הקופים, כפי שניתן היה לצפות, היה של חוסר גירוי מיני כמעט מוחלט.
ביולוגיה או תרבות?
"אני מרגישה כמו חלוצה על ספו של יער עצום", אמרה פרופ' צ'יוורס, חוקרת נחשבת וחברת מערכת בכתב העת המוביל בעולם לחקר המין, "Archives of Sexual Behavior". "יש נתיב המוביל פנימה, לתוך מנגנון התשוקה הנשית, אבל הוא לא מאוד ברור". היא רואה בעצמה חלק ממסה קריטית של סקסולוגיות, שמתחילות לעסוק בבעיה שזיגמונד פרויד הציג בפני אחת מתלמידותיו לפני כמעט מאה שנה: "מה רוצה האשה?"
ב-96', כשעבדה כעוזרת מחקר לסקסולוג, נוכחה צ'יוורס לדעת שהיא האשה היחידה בקומה מלאה חוקרים גברים העוסקים בהעדפות המיניות של הגבר ובפרפיליה – תשוקות ארוטיות שסוטות מהנורמה. כששאלה את קורט פרוינד, המדען שפיתח את הפלסמוגרף של הפין וחוקר הומוסקסואליות ופדופיליה אצל גברים מאז שנות החמישים, מדוע מעולם לא הסב את תשומת לבו לנשים, השיב: "איך אני, כגבר, יכול לדעת מה המשמעות של להיות אשה? מי אני שאחקור נשים?"
ג'ון בנקרופט, המנהל לשעבר של מכון קינסי לחקר המין, המגדר והרבייה, מצא מחקרים שנערכו על ידי נשים כבר ב-1929, אז למשל נבדקו בסקר (שנוהל, למרבה האירוניה, על ידי קתרין במנט דיוויס, הנציבה האשה הראשונה של מערכת הענישה של ניו יורק) חוויותיהן המיניות של 2,200 נשים. אולם עד היום מדובר בשדה גברי מובהק. רק רבע מבין 300 החוקרים המובילים בתחום והחברים באקדמיה הבינלאומית לחקר המין הם נשים.
מחקריו המפורסמים של החלוץ בתחום הסקסולוגיה, אלפרד קינסי, ושל וויליאם מאסטרס ווירג'יניה ג'ונסון, כמו גם התנועה לשחרור מיני ועליית הפמיניזם, הובילו באמצע המאה הקודמת לעיסוק מוגבר בכל הקשור בסבך התשוקה הנשית. לדברי ג'וליה היימן, המנהלת הנוכחית של מכון קינסי, הנתונים שפורסמו בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים ברבי המכר של קינסי, "התנהגותו המינית של הגבר" ו"התנהגותה המינית של האשה", היו רחוקים מלחשוף משהו על מעמקי אותה תשוקה.
קינסי, מעניין להיווכח, החל את הקריירה המדעית שלו בקטלוג מינים של צרעות והיה חשדן למדי בכל הנוגע לרגשות. גם מאסטרס וג'ונסון, שצילמו מאות נבדקים מקיימים יחסי מין במעבדתם, הגיעו בספריהם מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים למסקנות שהתמקדו בתפקוד המיני. אף מלה על תשוקה.
באותן שנים ניהלה היימן עצמה, כחלק מהדוקטורט שלה, כמה מן המחקרים המוקדמים ביותר שעשו שימוש בפלסמוגרף וגינלי. אולם זמן קצר לאחר מכן תפסה מגיפת האיידס את תשומת לבם של העוסקים בתחום, שמה דגש על נושא המניעה והפכה את התשוקה מרגש שכדאי לחקור לגורם שממנו יש לחשוש – מקור לאסון אפידמיולוגי.
את הפריחה הנוכחית במחקר אפשר לזקוף להופעתה של הוויאגרה בסוף שנות התשעים. למרות שהיא מיועדת לגברים הפיחה התרופה, שעשתה מהפכה בטיפול באימפוטנציה, רוח חיים בחקר המיניות הנשית. לא רק שהובילה מהלך (שעד כה נותר עקר ברובו) למצוא מקבילה נשית לוויאגרה, אלא גם חידשה בעקיפין את החיפוש, הן התרבותי והן הביולוגי, אחר מושאי ומחוללי התשוקה הנשית.
כמה דוגמאות: מחקר שפורסם באחרונה בכתב העת "Evolution and Human Behavior", מאת הפסיכולוגית התר ראפ, משתמש בדימות תהודה מגנטית (MRI) כדי להראות כיצד בתקופת הביוץ, מגיבים אזורים מסוימים במוחן של נשים הטרוסקסואליות באינטנסיוויות רבה יותר למראה פניהם של אנשים בעלי תווים גבריים במיוחד. מחקרו של ריצ'רד ליפה, פסיכולוג באוניברסיטת קליפורניה בפולרטון, מראה כי בעוד גברים בעלי דחפים מיניים חזקים מדווחים על משיכה קוטבית יותר ממרבית הגברים (לנשים אצל הטרוסקסואלים, לגברים אצל הומוסקסואלים), אצל נשים ההפך הוא הנכון: ככל שהדחף המיני חזק יותר, כך קיימת יותר משיכה לשני המינים (אם כי קיימת הסתייגות בנוגע ללסביות).
בארי קומיסרוק, נוירולוג באוניברסיטת ראטגרס, ביקש מנבדקות להגיע לאורגזמה כשהן שוכבות וראשן נתון במכשיר fMRI. המטרה היתה מעקב אחר פעילות מוחן בארבעה סוגים של שיאים: אורגזמות קליטוריאליות (המושגות במגע עם הדגדגן); כאלה שמושגות בגירוי דופנות הנרתיק, בנקודת הג'י; בגירוי צוואר הרחם; וללא מגע כלל. ואילו בינתיים, במעבדת הפסיכופיזיולוגיה המינית באוניברסיטת טקסס באוסטין, הפסיכולוגית סינדי מסטון ותלמידיה מפרסמים מחקרים כמו "השפעות קצרות וארוכות טווח של תמציות גינקו דו-אונתי על קשיי התפקוד המיני אצל נשים". היריעה, אם כך, קצרה מהכיל.
הסיכוי שתובנות שאליהן מגיעים בעזרת תמונות צבעוניות של ההיפותלמוס, שאלונים באינטרנט או ראיונות אינטימיים, יוכלו אי-פעם להציע מפה כוללת של שטח כה תלול וענק כמו תשוקה נשית – קלוש. אולם צ'יוורס מסרבת להתייאש. השאלה הראשונה שעמה היא מתמודדת היא מדוע נשים מתעוררות מינית מטווח רחב כל כך של גירויים לעומת גברים; האם לגברים יש פשוט יותר עכבות, האם הם מרוסנים יותר על ידי גבולות התרבות?
את ההסבר האחרון ניסתה לבטל כשכללה טרנסקסואליות באחד הניסויים (שבו הוצג רק סקס בין בני אדם). בלי קשר למגדר שלהן, הגיבו הטרנסיות גם פיזית וגם סובייקטיווית כמו גברים ביולוגיים. מנגד, כמובן, אין כל קושי לטעון שהנורמות החברתיות השפיעו על הנבדקות באופן "בלתי הפיך" לפני ששינו את מינן, כשאפילו צ'יוורס עצמה מודה לבסוף ש"המציאות המחרידה של המחקר הפסיכולוגי היא שלא ניתן להפריד בין התרבותי לביולוגי".
תפקידה של אינטימיות
בעיות זקפה מטופלות כיום לרוב בעזרת גלולת הוויאגרה ומתחרותיה בשוק. בניגוד לגברים, בקרב נשים התגלו ההשפעות הפיזיולוגיות של תרופות מסוג זה כבלתי רלוונטיות – הן עודדו אולי את זרימת הדם והסיכה, אבל לא תרמו ליצירת תחושה תודעתית של תשוקה. צ'יוורס, מצדה, לא תרה אחר האפרודיזיאק הכימי, אלא אחר ההבנה כשלעצמה. הקושי מתחיל בכך שנשים, היא אומרת, גדלות עם הרבה פחות מודעות למסרים הארוטיים של איברי המין שלהן – הן אנטומית והן תרבותית. הפין, אחרי הכל, הוא איבר נהיר למדי.
בשורה התחתונה מחלקת צ'יוורס את המיניות הנשית לשתי מערכות נפרדות לחלוטין: הפיזיולוגית והסובייקטיווית. התשוקה, לטענתה, נמצאת במערכת הסובייקטיווית, הקוגניטיווית, כאשר הגירוי הגופני מגלה רק מעט אודותיה. "אחרת", היא צוחקת, "איאלץ להאמין שנשים רוצות לעשות סקס עם קופי בונובו".
היא פיתחה את התיאוריה הזאת גם בעקבות מחקרים קליניים שבהם דווח על התגרות גניטלית ואף אורגזמה בזמן תקיפה מינית, ועם סקרים שהעידו על התגברות של זרימת הדם הווגינלי אצל נבדקות המאזינות לתיאורי מקרי אונס. בניסיון להבין את הסיבה לגירוי בהקשר של מין בכפייה, פיתחה צ'יוורס הנחה אבולוציונית המדגישה את ההבדל בין הנכונות הרפלקסיווית למין לבין התשוקה.
הסיכה הגניטלית, היא כותבת במאמרה, הכרחית "להקטנת אי-הנוחות ואפשרות הפציעה, בעת החדירה לנרתיק… נשים קדמוניות שלא גילו תגובות וגינליות אוטומטיות לאותות מיניים היו נתונות לסיכון רב יותר לסבול מפציעות בעת חדירה לא רצויה לנרתיק – שהובילו למחלה, לחוסר פוריות ואף למוות". לפי התיאוריה הזאת, אם כן, נשים מייצרות לחות נרתיקית לצורכי הגנה בהיתקלות עם סיטואציה מינית.
לסקסולוגית ליסה דיאמונד יש דרך אחרת לחלוטין להתבונן בדחפים ארוטיים של נשים. דיאמונד, פרופ' לפסיכולוגיה ולימודי מגדר באוניברסיטת יוטה, ביצעה חלק ניכר מהמחקר שלה מחוץ לכותלי המעבדה והתמקדה במיניות שאינה הטרוסקסואלית. מסקנותיה, כך נראה, סותרות את נתוניה של צ'יוורס על סקס עם זרים.
ספרה, "נזילות מינית: הבנת האהבה והתשוקה של נשים" (הוצאת הארוורד), פוצח בתיאור הרומן המסוקר של השחקנית אן הייש עם הקומיקאית הלסבית אלן דג'נרס, שאחריו התחתנה עם גבר. ממקרים דומים וממחקריה שלה על הזדווגות בעלי חיים ומיניות נשית, היא גוזרת חד-משמעית שהתשוקה הנשית נקבעת על ידי אינטימיות, על ידי קשר רגשי.
דיאמונד חקרה את הנושא למעלה מעשר שנים, ובתקופה זו עקבה אחר המשיכה המינית של כמאה צעירות שבתחילת המחקר שלה הגדירו עצמן כלסביות, דו-מיניות או סירבו לתייג את עצמן. על סמך ניתוח של המעברים הרבים שעשו בין זהויות מגדריות ועל סמך תיאוריהן את חיי המין שלהן, טוענת דיאמונד שתשוקה היא דבר נזיל ומשתנה, שאינו ניתן להגדרה בנקודת זמן כלשהי וכי עצם פעולה זו היא הפעלה של פרדיגמה גברית החותרת לקיבוע הזהות.
מעט יותר מחצי מהמשתתפות במחקר החלו כדו-מיניות או לא תייגו את עצמן – אם כך, אין זה צפוי להיתקל בנזילות מגדרית? דיאמונד מכירה בכך, אולם מדגישה כי הדפוס של הנבדקות במשך השנים, גם בשינוי הקטגוריות שהן בחרו לעצמן וגם בסיפורים שסיפרו, היה גמיש מאוד. כך שאם בכלל נמצא ה-ביטוי ה-אמיתי לארוס הנשי – הנזילות היא חלק מהותי בו.
משיכה פרדוקסלית
לפני שנפגשתי עם מרתה מינה, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוואדה, לאס וגאס, הלכנו יחד להופעה בקזינו. צמד נשים חשופות חזה עם שיער כהה ותחתוני חוטיני צללו אחורה לתוך קערת זכוכית ענקית ושחו מתחת למים, מקמרות את גבן כשהחליקו במעלה הדפנות. עד מהרה השתלטה על הבמה בלונדינית גמישה שלבשה חצאית בית ספר קצרה במיוחד. היא סובבה כמה חישוקים סביב מותניה הצנומים והונפה באוויר על חוט גבוה מעל לקהל, שם פישקה את רגליה. הקהל הורכב באופן די שווה מגברים ונשים, אולם היו הרבה יותר נשים מגברים על הבמה. בסוף השואו, טיפסו גברים שריריים בעלי שיער ארוך מדלת סתרים ברצפה והחלו להתפשט, מוקפים בשמונה או עשר נשים עירומות כמעט לגמרי.
מינה הסבירה את חוסר האיזון המגדרי על הבמה: "הגוף הנשי", אמרה, "נראה זהה כשהוא מגורה ולא מגורה. הזכר, ללא זקפה, מכריז על חוסר גירוי מיני. הגוף הנשי מכיל תמיד את ההבטחה, הרמיזה למין" – שמשפיעה על גברים ונשים כאחת. אחר כך ציינה את הדבר החשוב באמת: התפקיד שמשחק הרצון להיות מושא התשוקה – והפן הנרקיסיסטי – במנגנון ההשתוקקות הנשית. "עבור נשים, להיות נחשקות היא-היא האורגזמה", אמרה מינה. בינתיים, הנשים בקהל הקזינו בהו בנשים שעל הבמה, אולי מדמיינות בהתרגשות שגופן שלהן נחשק כמו זה של הרקדניות.
מינה מתנגדת לחלוטין לרעיון שהתשוקה הנשית נובעת מקרבה, "כפי שאנו אוהבים לחשוב". בשנה שעברה סיימה מחקר מצומצם, שכלל ראיונות מקיפים עם עשרים נשים נשואות שחוו בעיות ביחסי המין עם בעליהן. למרות שמערכות יחסים גרועות הורגות לעתים קרובות את התשוקה, טענה, מערכות יחסים טובות לא בהכרח מבטיחות את קיומה. "למעשה, התשוקה הנשית לא קשורה ליחסים. היא נרקיסיסטית ונשלטת על ידי הכמיהה להיות מושא להערצה ארוטית וצורך מיני", אמרה, אך ציינה מחקר שלפיו בהשוואה לגברים, הפנטזיות הארוטיות של נשים מתמקדות פחות בגרימת הנאה ויותר בקבלתה.
מחקר שפורסם בשנה שעברה קבע כי בין שליש ליותר מחצי מהנשים חוו "פנטזיות אונס", לעתים קרובות בזמן משגל, וכי לפחות אחת מעשר נשים מפנטזת על תקיפה מינית לפחות פעם אחת בחודש באופן מהנה. אונס, אומרת מינה, משמעותו איבוד שליטה מוחלט, בעוד שהפנטזיה היא תחום הנשלט על ידי העצמי – כך שמשיכה היא דבר פרדוקסלי. היא הדגישה את ההבדל העצום בין ההנאה מהמדומיין לאימת הממשי. "אני שונאת את המושג 'פנטזיות אונס'", אמרה, "אלו למעשה פנטזיות של היכנעות".
היא דיברה על הריגוש שיש בלהיות נחשקת כל כך, עד כדי שהתוקף נכון להכניע. "אולם 'תוקפנות', 'שליטה', אני חייבת למצוא מלים טובות יותר", אמרה. "'היכנעות' היא גם לא מלה טובה, כי היא לא משקפת את הפנטזיה המושלמת על כניעה מרצון". גם צ'יוורס התקשתה עם הסמנטיקה בנושא מטריד זה. "המלה 'אונס' מגיעה עם כמויות עצומות של מטען", אמרה. "לעולם, לעולם, לא ארצה לשדר מסר שלמישהו יש זכות לקחת מאשה את האוטונומיה על גופה. אני חוזרת ומדגישה זאת בפני הסטודנטים שלי, 'גירוי אינו הסכמה'".
עברנו לדבר על האופן שבו פנטזיות מיניות מבטלות כל סיכון לפגיעה גופנית או נפשית, ומאפשרות הצצה טהורה לתשוקה. "זוהי משאלה להיות מעבר לרצון, מעבר למחשבה", אמרה צ'יוורס, מהורהרת.
קבר עמוק מדי
צ'יוורס רכנה מעל למחשב הנייד שלה, ועברה על מידע שהתקבל מתגובות להקלטות אודיו של סצנות סקס. היא הביטה בקו האדום המשונן שרץ לאורך מסך המחשב ועקב אחד זרימת הדם בנרתיק של אחת הנבדקות, שנייה אחר שנייה. לפני שתזין את הנתונים לתוכנת מחשב, היא נדרשת "לנקות" אותם, כלומר למחוק את הקריאות השגויות – רגעים שבהם הנבדקת נעה בכיסאה וגרמה להתכווצות קלה של האגן שעשויה היתה לבלבל את הפלסמוגרף ולעוות את התוצאות הכלליות. "אני מתעוורת", אמרה עם כל פסגה חשודה נוספת.
נראה שהניקיון הקטן הזה מתגמד לעומת ההיקף העצום והמורכבות של השטח שאותו היא מנסה להבין. גם אם כל הסקסולוגים בעולם יחברו נשים לפלסמוגרף, ימפו את פעילות מוחותיהן ב-fMRI, ירכיבו להן משקפיים, יתנו להן שאלונים או יעקבו אחר חיי המין שלהן במשך שנים – מה הם ישיגו? מה יוכלו להציע אי-פעם מעבר לרמזים מרתקים, תובנות מקוטעות ומסקנות הסותרות זו את זו? האם תוכל מסקנה כלשהי לכלול לגמרי אפילו את דחפיה הארוטיים של אשה אחת בלבד? איך משתלבת אינטימיות עם נרקיסיזם, ולאן דוחפים את פנטזיית האונס?
בשיחה על האופן שבו מחקרה עשוי לסייע לנשים, אמרה צ'יוורס שהוא יוכל לשנות את הדרך שבה נשים תופסות את יכולתן להתגרות ולסייע להן להגיע לתיאום בין התשוקה המנטלית לגירוי הגניטלי. האם חשיבה כזאת לא סותרת את התיאוריה שלה על הפיזיולוגי והסובייקטיווי כמערכות נפרדות? היא הודתה שייתכן. היער העצום נראה, לעתים קרובות, מורכב מדי להבנה.
אולם צ'יוורס תולה זאת גם במאמצים הגבריים לכוון את הארוס הנשי והעכבות התרבויות שהותירו את התשוקה הנשית מעומעמת, מעוותת, לא ניתנת להבנה. "לתרבויות כה רבות יש קודים נוקשים למדי השולטים במיניות הנשית", אמרה. "אם מיניות זו היא סבילה יחסית, אז למה יש כל כך הרבה חוקים לשלוט בה? למה היא כה מפחידה?"
ואולי הנתונים שצ'יוורס ועמיתיה כה שוקדים על איסופם מטעים, משקפים רק את תוצרי התרבות – שפרשנויותיה מרחיקות את האמת. אולי ההיסטוריה הארוכה של הפחד קברה את טבעה של התשוקה הנשית עמוק מכדי שניתן יהיה לחשוף אותה.*
תרגום: אסף רונאל
איברי מין מסוכנים
ג'ון ומרי היו הזוג הראשון שטיפלתי בהם עוד בהיותי מתמחה בניו יורק. המדריך שלי, גניקולוג שפרש לפנסיה, סיפר לי אז שהחליט להיות מטפל מיני כי זה המקצוע היחיד שמרגש כמעט כמו להיות מיילד. הוא טען שכמיילד הוא הרגיש שיש לו חוזה עם אלוהים ושניהם ביחד מביאים תינוקות לעולם כמטפל מיני הוא מביא אושר לזוגות סובלים.
אז נחזור לג'ון ומרי שני יהודים צעירים בשנות השלושים לחייהם, ג'ון עובד כמובן באחד מחברות הברוקרים הגדולות של מנהטן ומרי עובדת באחת מחברות הפרסום. לשניהם אורח חיים היסטרי של עבודה מלחיצה מבוקר עד לילה, עם משפחות יהודיות שמצפות שיתחתנו ויביאו נכדים, עם חברים שמספרים לאן הם נוסעים לטיולים ומה הם קונים. כמו שאר חבריהם גם ג'ון ומרי מבלים בבארים אפופי עשן מחפשים בני זוג – מה שלא היה קל לשניהם בשל המראה הלא כל כך אטרקטיבי במושגים ניו יורקים של שניהם. גם כשמצאו זה את זו לא במהרה היו מוכנים להתחייב ולהתמיד.
מרי אישה די נוירוטית שהולכת לשרינקית שלה פעם בשבוע ובכל זאת עוד לא קיימה יחסי מין.
ג'ון התחיל גם הוא בהשפעת מרי ללכת לטיפול, כי היא שכנעה אותו שזה שהם לא מקיימים יחסי מין כנראה קשור בו ( היא שכחה לציין באוזניו שהיא גם לא קיימה יחסי מין עד עכשיו, אבל לדעתה לה יש סיבות מוצדקות)
הטיפולים של שניהם קידמו אותם בהכרות שלהם עם עצמם אולם את בעיית יחסי המין לא פתרו. שנה חלפה – ההורים מבקשים שיגיעו להחלטה אבל שניהם יודעים שלא יוכלו להחליט עד שלא יתמודדו עם הסוד שלהם.
וכך נפגשנו: המדריך שלי ואני כזוג מטפלים מול זוג מטופלים. בפגישה הראשונה שוחחנו ביחד וראינו את התמונה הכללית, לאחר מכן נפגשתי ביחידות עם מרי בעוד המדריך שלי נפגש עם ג'ון.
לפני הפגישה הבאה שלנו עם הזוג נפגשנו להחלפת מידע ותכנון הפגישה הבאה ומה ששמענו מעבר להסטוריה האישית של כל אחד מהם, ולמבנה משפחות המוצא של שניהם, היה מדהים. ג'ון בפנטזיה שלו לא יכול לחדור למרי כי אם הפין שלו יכנס לנרתיק שלה הוא לא יצא משם לעולם. בדמיון שלו הנרתיק שלה בנוי כמו צינור מטחנת בשר וברגע שיכנס לשם הוא פשוט יטחן. היא לעומתו מדמיינת את הפין שלו כמו כידון שכשיחדור אליה ישסף אותה מבפנים, יכאיב לה והיא תדמם אחר כך למוות.
ובכן הכיוון של הטיפול היה ברור, התמודדות עם מיתוסים כמו "וגינה דנטטה" הנרתיק עם השיניים שקיים בתרבויות שונות וגברים לא מעטים חוששים ממנו. ועם הדימוי התרבותי הגברי שהפין הוא ככלי נשק שתפקידו להכניע את האישה ולבתק בעוצמה את בתוליה.
העבודה הזו נעשית גם בתהליך קוגניטיבי חשיבתי של הפעלת שיקול דעת המרגיע את החרדה הלא רציונאלית והלא נשלטת וגם על ידי תרגול שבו שניהם חווים הלכה למעשה שלפנטזיות שלהם אין ידיים ורגליים. שלושה חודשים אחרי הפגישה הראשונה עם שניהם ג'ון ומרי כבר קיימו יחסי מין. האם הם התחתנו לאחר מכן? לא תמיד אני זוכה לדעת, מרבית המטופלים משתדלים לשכוח שהיו בטיפול, שהיו צריכים עזרה של מטפל/ת כדי לעשות דבר כל כך טבעי ש כ ו ל ם עושים "בקלות "
אז חשבתן שאנשים נאורים לא מושפעים מאמונות טפלות?
וחשבתן שהשכל שלנו מגן עלינו?
חשבתן שדימויים גסים ושובניסטים הם נחלתם של פרימיטיבים?
ושהדימוי של הפאם פאטאל עבר מהעולם?
אז טרם!!
כשהיא אומרת לא, למה היא מתכוונת? חשק מיני אצל נשים
כנס היל"ם שפיים 20/02/09
כשהיא אומרת לא למה היא מתכוונת – מורכבות החשק המיני באישה
דר' מיכל לוריא מהמרפאה לתפקוד מיני בית החולים הדסה, מחלקת נשים ויולדות
כ40% מהנשים מציינות כששואלים אותן שיש להם בעיות של חשק מיני אולם רק לכ10% מהן זה מפריע.
חשק מיני הוא בראש של האישה,
העוררות המינית היא סובייקטיבית,
קיים פער בין תגובות הגוף לרגשות שעליהן מדווחת האישה.
נשים שהראו להן סרט על חיות מזדווגות או על אונס הראו סיכוך של הנרתיק שלהן – למרות שכששאלו אותן אם הן מגורות הן אמרו שבכלל לא!
העובדה שאין התאמה בין העוררות האוביקטיבית והסוביקטיבית אצל נשים מסבירה את מדוע התרופות לא עובדות על נשים, הן מייצרות גודש בשפתיים ובנרתיק אולם הנשים לא מודעות לכך ולא נהנות מכך – ולא מתעוררת שום תחושה רגשית.
מרכז ההנאה במוח הוא ה Nucleus Accumbance שמפריש דופמין שמשפיע על החשק ועל העוררות הסוביקטיבית, גם הנוראדרנלין משפיע על העוררות הסוביקטיבית.
הסרוטונין אינו מעורר חשק
הפרולקטין מוריד את החשק – הוא עולה ברמתו בדם לאחר אורגזמה (כנראה יותר לאחר אורגזמה נרתיקית)
נערכים מחקרים חדשים לגבי אצטיל כולין וגאבה,
האסטרוגן כידוע עוזר לחשק, לעוררות הסוביקטיבית, לאורגזמה וגם הנרתיק לתפקודו התקין "אוהב" אסטרוגן.
אין ממש מידע לגבי השפעתו של הפרוגסטרון
ותרומתו של הטסטוסטרון אצל נשים????
מזה 70 שנה ידוע על תרומתו של הטסטוסטרון לחשק המיני הגברי.
הצניחה הגדולה ברמת הטסטוסטרון בדם היא בשנות ה – 30.
סביב גיל המעבר אין שינויים מהותיים.
קורלציה בין רמות טסטוסטרון בדם בנשים לא מצאו קשר. מחקר על 1500 נשים
מחקר מעקב של 10 שנים אחר 438 נשים לפני ובגיל המעבר מצא שהגורמים הקובעים הם התפקוד המיני בעבר הרחוק והרגשות כלפי בן הזוג. מחקר זה לא מצא קשר בין התפקוד המיני של הנשים ובין רמות האנדרוגנים (טסטוסטרון הוא אנדרוגן)
כמו כן קשה ביותר למדוד רמות של טסטוסטרון בדם של נשים שאצלן הרמות ממילא כל כך נמוכות והתוצאות בין מעבדות שונות מראות ערכים שונים ביותר וללא יכולת השוואה.
גלולות מורידות את רמת הטסטוסטרון ה – bioavailable יש נשים שזה מוריד להן את החשק ויש אחרות שהחשק שלהן לא מושפע, שינויים ברמת הטסטוסטרון משפיע על נשים שונות באופן שונה.
במוח נוירוסטרואידים – וככל שמנסים להבין את הפרוק שלהם והטרנספורמציה שלהם – מבינים שלא מבינים
קיימים כמה מודלים להבנת החשק המיני בנשים
• גרוי מיני — שמפוענח במוח כגרוי חיובי—-גורם להבנה שאנחנו בעוררות—–מוביל להתנהגותמינית—–ומחזק את שאר השלבים (מודל זה לא תפס)
• מודל של סטפן לוין: דחף ביולוגי—–מוטיבציה אינדיבידואלית (יחסים)—-חשק (תרבותי)
• המודל של רוזמרי בסון: מודל מעגלי שכיום הוא המודל המרכזי.
קיימת סיבה אצל האישה לקיום יחסי מין——-מתפתח רצון או החלטה—–אם מתקבל גרוי מתאים +נסיבות מתאימות —–תתפתח עוררות וחשק כתגובה—–העוררות והחשק יתגברו בתגובה——ספוק רגשי וגופני (אורגזמה לא הכרחית)—– יכול להשפיע על הסיבה לפעם הבאה——
חשק תגובתי הוא חשק תקין ונורמלי.
מוטיבציה נכנסת להגדרות החדשות
חשק ודחף מיני הן לא סיבה לנשים לקיים יחסי מין.
מחקר של סינדי מטסון מהשנה: סיבות קבילות לקיום יחסי מין – סטטוס, הורדת כעסים, אהבה ומחויבות, וגם חשק מיני כאחת מהסיבות.
גם היא מדברת על חשק מיני תגובתי וסובייקטיבי.
טיפול בטסטוסטרון
יש יתרון כלשהו במתן טסטוסטרון מחקר מראה שנשים שמקיימות יחסי מין 3 פעמים בחודש ברמת סיפוק סבירה? מתן תוספת העלה אותן ל 4+ פעמים בחודש ברמת סיפוק יותר גבוהה.
הטסטוסטרון העלה חשק מחשבות ופנטזיות ותדירות קיום יחסי מין.
אולם לקליניקה מגיעות נשים אחרות שלא מקיימות יחסי מין בכלל!!!
הוויכוח: אין דיווח על מתן טסטוסטרון לאורך זמן – חשש מסרטן שד, מעליה בליפידים בדם,
בכנסים מאבק בין אנדוקרינולוגים, לאונקולוגים, לסקסולוגים, לגניקולוגים האם כן או לא לתת תוספת טסטוסטרון.
הסוד = שינוי הרגלים
טוסטסטרון, דיכאון ותפקוד מיני בגברים
כנס היל"ם שפיים 20/02/09
טסטוסטרון דיכאון ותפקוד מיני בגברים
פרופ' מרק וייזר: מנהל החטיבה הפסיכיאטרית ביה"ח שיבא
לא כל כך ברור אם יש קשר
ברור שכשיש דכאון החשק המיני יורד, ובמצב מני החשק המיני עולה.
הטסטוסטרון משפיע על השלד השרירים הדומיננטיות לעומת כניעה וכ'
לקוף הדומיננטי בחבורה יש רמת טסטוסטרון גבוה יותר מלשאר.
ניצחון מעלה טסטוסטרון, בעוד שהפסד מוריד אותו.
ככל שהדיכאון יותר גבוה הטסטוסטרון יותר נמוך.
במצבים של דיסטימיה (דכאון קל אך מתמשך) ישנם יותר גברים מבוגרים בני 50-70
דיסטימיה אצל צעירים מופיעה יותר אצל צעירות עם הפרעות אישיות ואלה מגיבות יותר לפלסבו.
גברים שמורידים להם את הטסטוסטרון יותר חרדים, דכאוניים, אך ישנם גם מרכיבים גנטיים.
הטיפול בטסטוסטרון
יש 100 שנות ניסיון במתן טסטוסטרון לגברים. הוא גורם לעליה בחשק, בתפקוד המיני, ובמצב הרוח. (ללא קבוצת ביקורת)
טסטוסטרון לעומת פלסבו
הטבה במצב הרוח ניכרת גם עם פלסבו.
במתן כמות טסטוסטרון גדולה מידי מתגלה התנהגות תוקפנית ומצבים היפומניים.
לגברים מדוכאים עם רמות טסטוסטרון נמוכה שקיבלו תוספת – לא היתה הטבה ולא היה הבדל בניהם לבין אלו שקיבלו פלסבו.
ישנם מחקרים שמראים שכן יש הטבה.
מקבלי הטסטוסטרון ומקבלי הפלסבו שניהם הראו הטבה בדכאון אבל לא בגלל הטסטוסטרון אלא בגלל אפקט הפלסבו.
מחקר על אנשים עם דיסטימיה שהטסטוסטרון שלהם היה נמוך וקיבלו תוספת בזריקות הראו שיפור בדיכאון וגם בתפקוד המיני (עבודה עם קבוצת ביקורת ופלסבו)
מה קורה למדוכאים שמשפרים להם רק את התפקוד המיני עם ויאגרה לויטרה וכ'? = הם מראים שיפור גם במצב הרוח.
האם ניתן ללמוד להיות בן/בת זוג?
להיות פנוי הוא מצב זמני או קבוע. לפעמים זהו מצב שנוצר מתוך בחירה ולפעמים מתוך אילו אנו חיים בחברה המדגישה ומעצימה את ערכי המשפחה ומפעילה לחץ על הפנויים למצוא בני זוג ולהתמסד.
מרבית האנשים הפנויים, אלה שמעולם לא היו בקשר זוגי משמעותי ואלה שחוו קשר והתנתקו ממנו, שואפים לקיים קשר מספק, תומך, אינטימי, חברי ואיתן. רבים מאמינים כי "לא היה להם מזל" למצוא את השותף המתאים או שנסיבות החיים לא אפשרו לקשר האולטימטיבי להתפתח, בכך הם משליכים את האחריות על כוח עליון ולא לוקחים אותה לעצמם ולקשר.