יומן אישי של בחור שסיים טיפול סרוגייט

אני יושב פה מול הנייר כבר מספר ימים, ולא ממש יודע מה אני הולך לכתוב לך.
אני יודע שהגיע הזמן, וזו פשוט משימה מאד קשה.
מה אני אכתוב לך על פרק הזמן של תשעה חודשים שלמים שהיינו ביחד – זמן שהיה ארוך מספיק למלא אוקיינוס של רגשות ועדיין עבר מהר כמו מחיאת כף.
מה כותבים לאישה שאני אוהב ואוהב ואוהב?
מה כותבים כשמסיימים כבר קשר כמו שהיה לנו – איך שומרים ונוצרים את הכל?
ומה אני בדיוק רוצה לכתוב לך, הנפש היקרה לי מכל, ושהעיניים שלי עדיין מתמלאות בדמעות כשאני חושב על הרגעים שלנו יחד?? ? ?
אולי אני פשוט אכתוב…
אז ככה תמר, השקית שהבאת לי עם כל הדברים שקנית והכנת לי בתוכה, עדיין מונחת פה לידי ארוזה. קשה לי עדיין לפתוח אותה ולקרא את מה שכתבת לי- זה עדיין קרוב מדי, עדיין צורב מדי למגע.
ואני יושב פה ומתגעגע אליך, מתגעגע אלינו, לקשר, למגע ולהבנה שלנו ונזכר לאט לאט איך הכל התחיל –
פגישה במסעדה/בית קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב – כבר פעם אחת קבעתי את הפגישה וביטלתי אותה מפחד, מחשש.
אני נזכר שלילה לפני הפגישה הראשונה שלנו – לא ישנתי כל הלילה מלחץ ומפחד – התחפרתי במיטה מצד לצד, מתרגש מהצעד הגדול שאני מתחיל מחר ותוהה איך זה תהיי? איך תראי? כל ההכנות של רונית לא עזרו לפני המפגש איתך – לפני הפגישה, הדברים שידעתי לגבי נשים הסתכמו בערך "שהן לובשות שמלות והולכות עם שרשראות על הצוואר…"
על מה נדבר במהלך הפגישה? מה אני אלבש מחר? האם תאהבי את איך שאני נראה?
מה יהיה ??????????
אני בטוח שלא ציפיתי שכך יראו השבועות והחודשים שיחלפו, אלא פשוט הייתי דרוך כמו קפיץ, והנה ישבתי בבית קפה מחכה, לחוץ ופתאום הופעת – אני נזכר שבאיזה מקום מיד כשראיתי אותך, נרגעתי, זאת אומרת היית לא מאיימת וישרה אלי, וכבר באותה ארוחת בוקר כשהייתי מדי לחוץ מכדי לאכול, הרגשתי בנינו לרגעים מתחת למבוכה האינסופית ולחשש – דבר שלא חוויתי כמעט מעולם – רפרוף קטן של אינטימיות – הייתי מבולבל, מפוחד, אני בגלל לא בטוח שהקשבתי למילה שהוצאת מהפה, ועם כל זה חשתי איתך לרגעים גרעין של קשר.
היה קר בחוץ והייתי מרוגש בפנים – מי את? מה הציפייה שלך ממני? איך את מתנהגת? רגע מבהיל של התחלה לא ברורה, ואני זוכר שפשוט היית שם איתי עם הקושי עם המבוכה עם חוסר הידיעה, עם הכל כאילו הכל טבעי, פשוט.
אני נזכר ששמת לי את היד שלך על היד שלי וקפצתי – באופן אינסטינקטיבי – מה פתאום בלי רשות את נוגעת לי ביד?
ואיכשהו הרגשת, וזזת הצידה כאילו כלום לא קרה.

ואז בסיום השיחה והפגישה שלנו, יוצאים החוצה – מה עושים? איך נפרדים? בנשיקה על השפתיים? על הלחי? בחיבוק?
הכל היה כל כך מלא חששות שבקושי היה מקום לכל ההרגשות שהתפתחה מסביב אחר כך.
אני נזכר שבפעם הראשונה שנישקתי אותך, הרגשתי כמו מלך העולם – הנה נישקתי אישה. נישקתי את תמר… עוד לא היה לי כל כך מקום ל-איך שאת מרגישה, ומה קורה מסביב – העיקר שהסתיימה הפגישה בבית הקפה והנה אנו ברחוב מתנשקים.
האא.
אני מרגיש ויודע שאת כל הבסיס לקשר נתת לי – נתת לי להוציא מתוכי, את כל מה שהיה קבור בלי פתח יציאה- בסבלנות אין סופית, בהבנה ובקבלה של הכל ופתאום כל הדברים הללו שהרגשנו יחד, כמו להתחיל לאחוז ידיים, או ללכת ברחוב מחובקים פתאום, כל כך חשוב – חשוב כי הרגשתי את כל הדברים הללו וכי הרגשתי אוהב אותך.
ואני נזכר ברגעים ההתחלתיים הללו שכל כך רציתי להתקרב והייתי כל כך רחוק, ואפשרת לי להגיע אליך, ולאפשר לך להגיע אלי, וכל המקומות הללו שביקרנו בהם יחד מתעוררים, בתי הקפה שישבנו בהם, הטיול שלנו ביפו בעליות ובמורדות וליד הים ובשוק, במקום בו נפרדנו ואיפה חיכיתי לך והלב שלי נפתח אליך שוב ושוב ושוב.
איפה התנשקנו לראשונה – איך שכבנו חבוקים ביפו ליד הים או הלכנו שלובי ידיים בתל אביב ואיך אהבתי את המבט השובב שלך בעיניים לאורך כל הזמן, כמו משהו שקורא תיגר על הכל.
ואני מנסה לדמיין אותך בילדותך כילדה חסרת מנוח, רצה עם מכנסיים כאילו מלאים בבוץ ממקום למקום, צוחקת ככה לעצמה בפנים על כל מה שקורה מסביב, עושה קולות לאנשים ומתחבאת – ילדה בלאגן.
לא יודע אם משהו מכל זה נכון, אבל כך אני רואה אותך…
ולאט לאט מפגישה בין שני זרים ביום חורפי תל אביבי שבו הבטתי עליך כגמד שמסתכל על ענק, הקשר בינינו הלך ונרקם, והכל בתוכי עולם שלם. כל יום שלישי, היום שבו נפגשנו היה איטי וקצר באותה מידה – מהקימה בבוקר לעבודה, ולעבודה מול המחשב וכל שיחה טלפונית חדשה, שיחה בלי סוף והזמן לא זז עד הידיעה בפנים שניפגש היום, שנתראה היום, ושבסוף היום אני בשעה 08:00 אדפוק על דלת הפלדלת ואת תחכי שם מאחורה, תמיד כאילו מתחבאת לי מאחורי הדלת, ואז לראות אותך מחכה לי, מחייכת, להרגיש את החום הזה בבטן מהקירבה אליך, לראות איך את לבושה היום ובאיזה מצב רוח, ולתת לך להוביל אותי לחדר שתמיד הפחיד אותי עם חיוך על הפנים כשיכול להמיס קרחון שלם.
ואז פשוט לשבת ולדבר, לשמוע אותך מספרת על מה שעבר עליך – פתאום הכל מעניין, מה עבר עליך בשבת עם ההורים שלך או אחיותיך, או בעבודה, וכל זה תוך כדי קירבה וחום ומגע וליטוף והסתכלות לתוך העיניים, פתאום כל הדברים הללו שמעולם לא האמנתי שקיימים בי, שאני יכול להיות איתם, לחוות אותם – יצאו, כל הדברים הללו שמרכיבים קשר אמיתי או קשר בכלל, ושלדמיון שלי בכלל לא היו את המרכיבים לרצות אותם, פשוט יצאו …
ועם כל הפחד שהיה לי מקירבה ומקשר – איתך, בתוך החדר במרפאה, עם הכסא מעץ שעליו היינו מניחים את השתייה והמיני דיסק ששמענו בו אינספור את הדיסק של פינק פלויד, הכל נהיה עם הזמן יותר ויותר פשוט ואמיתי…
ואפילו בפעמים שבהם פשוט לא יכולתי, כשהכול עמד להתמוטט בפנים – פשוט ליטפת אותי בראש ואמרת לי בצורה הכי פשוטה עד כמה הכל בסדר – אמרת לי שהילדה שלך כל הזמן בוכה עליך, ומנגבת עליך את הנזלת כאילו ואין דבר יותר טבעי מזה בעולם, עד שבדרך הכנה והפשוטה שאמרת לי – פשוט העפת לי את החומה מסביב ללב והכל יצא…
כל מה שהיה קבור שנים כשאפילו לא היו לי מילים לבטא- פשוט יצא על המיטה הנפתחת בחדר והרגשתי ממך, מהדרך שבה ליטפת ועירסלת אותי, או מהאופן שבו הרגשת נבגדת כשנתתי בך מבט לא מאמין, כשפתחת לי חלל בתוך הבטן להכיל ולקבל את הכל – אלוהים, אף פעם לא הרגשתי ככה קרוב למישהו כפי שהרגשנו קרובים באותם רגעים.
וכך עם הרבה שתיקה לפעמים ועם המבט הפתוח והכוח שבאצבעות שלך, חשפת אותי – ילד מבוהל ומפוחד וכואב ומחית א דמעותיי ועטפת אותי בך – חום, מגע, אהבה.
נורא פחדתי שתיבהלי, שתיקחי צעד אחורה, שתגיבי "עד כאן", אבל גם כשהכאב היה פיזי וממשי, פשוט שכבת לצידי עם עיניים כואבות, מנחמות, כאילו הכל זה חלק בלתי נפרד מהקשר שלנו, מהמגע שלנו, מהדיבור שלנו, מהצחוק שלנו, מהגעגוע, מהחיבוק, מהציפייה, מהקפה שהיינו מכינים בתחילת הפגישה ומהנעליים שהיינו חולצים לפני שהתיישבנו לדבר על השבוע החולף.
לפני בערך שלש שנים, שכרתי דירה ברמת גן עם שותפה בשם מיכל ושותף בשם אביב, לאביב התחברתי מדי ועד היום אנחנו בקשר. זו הייתה אז יציאה ראשונה שלי לעולם , לשכור דירה, לגור לבד, וחוויתי הרבה דברים ראשוניים שם בדירה – דירת רווקים מלוכלכת מלאת סמים, מלאה בחפצים לא שימושיים שהייתה שלי עם שותפים שלי וחבר ראשון שלי…
בכל אופן, יום אחד צבעתי את השיער לצבע בלונד והסתובבתי ככה מרוגש בדירה, והנה נכנס אביב וראה את הצבע שלי בשיער ואמר לי משהו כמו " יפה לך הצבע החדש בשיער", ושם בחדר שחיבר בין כל החברים ליד הכיסאות בר שהיו צמודים לקיר והבובה מחלון הראווה שאביב חשב לעשות ממנה יצירה אמנותית או משהו כזה, אמרתי בהתלהבות של ילד… אביב, תראה, מה זה התגובה הפושרת הזו שלך ?!… (אני צבעתי את השיער לבלונד- זו הייתה התנסות ראשונה שלי ומשהו שאני עשיתי וזה היה הרבה מעבר לסתם מישהו שצבע את השיער לבלונד) בכל אופן ככה תפסתי לו את היד ואמרתי לו… אתה לא מבין… והוא הסתכל עלי ככה ואמר לי … אוקי אולי אני לא מבין באמת…
מהצד שלי אולי זו הייתה פעולה נורא פשוטה שלי שצבעתי את השיער לבלונד, וכל ההתלהבות הזו מצדי שנראתה לו כהתלהבות יתר שלא ממש במקום, ולכן הוא הסתכל עלי במבט כזה מוזר ואמר לי – אולי אני באמת לא מבין…
אני מספר לך את כל זה כי אני יודע שתביני , כי אני יודע שחווית את ההתרגשות הזו איתי ואני מרגיש שזכיתי במפעל הפיס, ועדיין לא מעכל את זה ממש לגמרי. אני חוויתי את הרגשות הללו ואני מסוגל לתת. אני בחדר שנראה לי נורא קטן בהתחלה איתך יחד הייתי בקשר ועברתי את החוויות הללו שאף פעם לא ממש היו כמו לתת לך תחושה של ביטחון איתי, עם המגע , להסתכל עליך בטוחה ככה איתי, עם החיבוק שלי או כשהיית צוחקת כך לידי ומרגישה רגועה וביחד חווינו את תחושות של מבוכה מהורדת הבגדים – את יודעת כמו בן אדם רגיל, כמו אנשים רגלים עם הסקרנות של לנגוע וההתרגשות XXXX ביחד, מעל, מתחת, להתגלגל יחד וכל הדברים שהיו אסורים בעיני דרך העיניים שלך דרך איך שאת חווה אותם – מצחיקים משעשעים, בטוחים וכיפיים. פתאום להוריד את החלק העליון של הבגדים נהיה ממשהו שלא ייעשה ומשהו שאת הרגשת – מרגש, מסקרן, שגורם לציפייה בתוך הבטן, דרך החוויה שלך על הכל – על לנגוע בידיים או להתמזמז, כשראיתי אותי דרך העיניים שלך שזה פשוט, טבעי – זה לא היה משהו שאמרת או שלא אמרת, אלא הפנים שלך, הצחוק וההתרגשות בפנים שלך או כשאת אמרת לי שאת מרגישה שוב כמו בת שבע עשרה והקול של הנשימה שלך כשנגענו אחד בשנייה פתאום הפך את המגע שלנו למשהו יפה, קסום, משחרר. דרך איך שאת חווית אותי, אותנו, את הביחד שלנו, את הערום, את החרמנות, את ההליכה המשותפת לאמבטיה, פתאום הכל הכל הכל פשוט השתנה
ואני לא יכול שלא לצטט לך:

זו ילדותי השנייה, מה שתתני לי אקח
זו ילדותי השנייה איתך
זו ילדותי השנייה, עול השנים כבר נשכח
זו ילדותי השנייה, ליבי נפתח

דרך עינייך, בת
אני רואה ומגלה שוב עולם
דרך ידייך אלמד
לגעת שוב בגלי הים
דרך שפתייך, בת
טעם חדש למילים
ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש
אנחנו כבר בני שלוש

זו ילדותי השנייה…

דרך שירייך, בת
אני אלמד שוב להקשיב לבריאה
בפסיעותייך אצעד
בדרך אל הפלאים שבעה
בחיוכייך, בת
בוקר חדש ללילות
ואיתך לחיים יש סיבה
אנחנו כבר בני ארבע

במבטייך, בת
אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב
בדמעותייך ארעד
כאילו סוף העולם קרוב
בחיבוקייך, בת
רטט עובר בגופי
ואיתך יום נוסף אבקש
ואנו כבר בני חמש

זו ילדותי השנייה…

ילדותי השנייה / מתי כספי
חברים שאלו אותי – מה יקרה אם לא תרצו להיפרד? מה יקרה אם תרצו שניכם להמשיך ככה איך שאתם? אז הרבה פעמים השתעשעתי ברעיון, מפנטז ככה שאנחנו יחד בלי המסגרת של הטיפול, אני יודע שזה אף פעם לא היה אפשרי ומלכתחילה הכל היה מוקצב בזמן, ובפגישה, וביום, אבל עדיין זו פנטזיה נחמדה להשתעשע בה – הרגשתי שאני רוצה להיות איתך יחד, לבנות לך בית , ארמון…
(אולי זה מצחיק אבל ככה היו פעמים שהרגשתי איתך…)
ביום שבו הרגשתי אותך כגבר מול אישה – נכנסתי לבית שלי מרוגש, הרגשתי כמו נפוליון קטן, הנה אני גבר – לקח לי ולנו המון זמן עד שיכלתי לראות אותך כאישה, להתרגש איתך כמו גבר מעל אישה, ולפחד פחות מלהיחשף מולך כפי שאת – אישה וכפי שרציתי אותך, אישה – זה עדיין מוזר ועדיין מרגש – איך אמרת לי מילים של חיבה על האוזן, איך הרגשתי שאת רוצה אותי במגע בליטוף, בהיצמדות, בתשוקה, בחום ובלהט ופתאום נהפכת אצלי ליותר מושגת, ליותר נגישה, פחות מפחידה, נהיינו שניים שחווינו יחד אינספור רגעים משותפים של מבוכה, של עצב, של חשיפה, חיבוק, מגע, צפייה, פרצופים מלאי תאווה ותשוקה, קירבה והתפוצצות, ולפתע כל החששות והפחדים שלי קרסו עם כל רגע שהצטרף לעוד רגע שלפניו ויכולתי לחוש אותך כפי שאת – יפה, מושכת, צוחקת, עצובה, נוגעת, מתגעגעת, כנה, לוהטת, מעניקה – אישה.
וכולך יפה.
אז זהו תמר,
יכולתי לכתוב לך עוד ועוד ועוד אבל הגיע הזמן לסיים…
אני רוצה לומר לך תודה, אבל תודה היא מילה זערורית וקטנה לעומת מה שהענקת לי ושחוויתי איתך.

תודה לך על ימי השלישי שקמו לתחייה בזכותך, ועל רגעים קטנים וגדולים ומשותפים של קשר, של שיחה, של היכרות אותך מהרגע הראשון לאורך כל הדרך עד הפרידה המרגשת בחוף הים, תודה על הפעמים שהלב שלי פעם באופן שהוא לא רגיל,
תודה על שכיבה במיטה צד לצד בשקט תוך הסתכלות בעיניים,
על צמיחה וגדילה וחיבוק ומגע,
על להט של רגליים מתחככות ברגליים,
על תשובה, חרמנות, מבטים סקסיים וחיכוך של גוף בגוף,
תודה לך על שהראית לי שאני יכול – שאני מסוגל לאהוב ולנגוע, לרגש, להיות בקשר, לחבק, שהמגע שלי הוא אפשרי ושאני יכול לתת מגע ולקבל מגע, שאני יכול לתת ויש מי שיקבל, על כך שהרגשת ביטחון ממני ובקרבתי – שגילית את הנקודה אצלי בפנים שבה אני יכול לתת ויש לי מה לתת ורצון לתת.
על כך שהוצאת ממני לתוך האוזן שלך מילים של אהבה, מילים של קירבה, מילים של חרמנות, על החיוך שלך והקירבה והתשוקה ועל העוצמה וכל מה שאני אכתוב פה קטן לעומת מה שחווינו יחד.

אני מרגיש שנתתי לך הבטחה קדושה שמה שהיה בינינו לא יפסיק בסיום הפגישות שלנו ועם הפרידה אלא שכל מה שחיינו יחד – כל תחושות החיים לא ייעצרו אלא שאדאג לכך שהם ימשיכו וימשיכו וימשיכו, שכל מה שנתת לי ושיצא מהמפגש בינינו יצא עוד ועוד, אמרת שאני עדיין מפחד מההמשך, עדיין מפחד ממפגשים באים בימים – אני יודע שאני יכול ומסוגל ועם כל הקשיים שיהיו , אם יהיו אני אמשיך קדימה.
אני רוצה לצטט לך שיר של שלום חנוך שמבטא חלק ממה שאני מרגיש עם הפרידה ממך!

הייתי ילד, בלילות עצוב
משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעוריי

הייתי ילד, בימים חולם
מנגן ושר, מדמה לי שאת שומעת
את השיר הראשון בחיי

מסתכל איך את רוקדת
מסתובבת ונצמדת
רק אני צופה מהצד
אני נשאר ואת עוזבת
רחוקה, לא מתקרבת
זיכרון שעולה בי שוב
פרדס רטוב, יללת התנים
ואת שהיית אהבת נעוריי

ולא הייתי איתך כמעט
כל כך מעט ואמרת לי שאת נוסעת
ואולי לא אראה אותך שוב

הייתי ילד, בלילות עצוב
משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעוריי…

אהבת נעוריי/שלום חנוך

את חקוקה אצלי בפנים, בלב
ואני יודע שגם לי יש פינה חמה אצלך, שתישאר ואני שולח לך חיבוק גדול גדול אחרון מכל רוחב הלב שלי.
אני אוהב אותך
תודה על הכל,
אישה,
ילדה,
בת,
תמר.

שלך,אלון.